את המפגש הערב בסדנה על “גבריות מיטיבה” עם חניכי המכינה הקדם-צבאית, הקדשנו כמובן ללילה הזה, 21/12, שהוא הלילה הארוך בשנה.
מתוך אסוציאציות שהם העלו וגם מתוך כמה מקורות, החל מהגמרא, דרך הבעש”ט וכלה ב-א.ד. גורדון, הבנו שלחושך אין מוניטין מי יודע מה בתרבות שלנו…
דיברנו גם על תרבויות עתיקות ועל כך שבשעה הזו ממש, מאות אנשים חוגגים את הלילה הזה בטקסים עתיקים, ממש קרוב אלינו – 18 ק”מ צפונית, ב”גלגל רפאים” (רוג’ום אל-הירי). חשבנו איך הקדמונים שבנו את המקום הזה התייחסו אל החושך, אל השחור, אל הלילה האפל והמתארך אל מול היום המתקצר.
אל מול המוניטין האפל של החושך והלילה, הצבתי כמטרה לפעילות הלילה – להתיידד עם החושך!
לשיר “באנו חושך לקדש” מעתה ואילך.
הרי בטבע, גם בשיאו של אור יום – יש צל, שהוא מעט חושך. ככה בכל אחד מאיתנו, כמה שישתדל להיות “מואר”, תמיד ישאר קצת חושך, תמיד ישארו כמה צלליות, כמה סודות אפלים שאנחנו שומרים לעצמינו… דיברנו גם על תקופת ההריון בה בילינו בחושך במשך 9 חודשים עד שיצאנו אל האור.
שאלנו האם החושך הוא תמיד רע?
האם האור הוא תמיד טוב?
האם אני יכול להכיר ולתת מקום לדברים החשוכים שבי, ואולי בכך לגרום להם להפוך לאור?
ומכיוון שהם עומדים בפני שירות צבאי משמעותי, סיפרתי להם גם שכלוחם בגולני, ובמיוחד בלבנון – החושך היה אחלה חבר! יציאה למארבים היתה תמיד בשיא החושך, שם הרגשנו הכי בטוחים. צועדים בשקט, בטבע הפתוח, לצידם של חברים שלא צריכים הרבה מילים כדי להבין אחד את השני. מה גבר צריך יותר מזה??
אז שלחתי אותם לחצות את החורשה הקסומה שיש לנו במיצר. זו חורשה לא גדולה, פחות מ-250 מטר אורכה, תחומה בכביש ההיקפי המואר, ועדיין – בתוך החורשה אפשר להרגיש מוסתרים, רואים ואינם נראים. (גדלתי על ספרי “דנידין”…)
ההנחיות היו ללכת בשקט, ללא פנס, בהליכה מודעת, בקצב הנשימה האיטית, עם תשומת לב לכפות הרגליים ולמשקל שמופעל על האדמה. על מה אנחנו דורכים? על אבן? עשב? בעל-חיים? הסברתי להם איך ללכת בלי להסתכל על הרגליים, לתת לרגליים למצוא את המקום הבטוח לדרוך בו, בעוד העיניים שומרות על כיוון ומרחק מהיעד.
ב”יעד” חיכיתי להם עם מדורה. סביבה דיברנו על האור, ועל האש שגם היא יכולה להיות טובה ויכולה להיות הרסנית ומכלה. החבר’ה התפצלו למעגלים קטנים ושיתפו אחד את השני בחוויית ההליכה השקטה בחורשה.
היה נפלא לשמוע איך בהליכה כזו קצרה אפשר לחוות כ”כ הרבה תחושות. הם סיפרו על תחושת ה”לבד אך ביחד” בחושך כשהחברים במרחק שמיעה וראיה. על השיקולים בבחירת נתיב ההליכה. על הדאגה לחבר ששמעו שנתקל בחפץ מרעיש ואולי נפל. על האמון ברגליים שימצאו את הצעד הבטוח הבא.
במיוחד היתה פליאה על איזה תחושה שלווה זו לשבת בטבע, בחושך, ליד מדורה, לשתף חברים בתחושות, כאשר המבנים המוארים של המכינה נמצאים 40 מטרים בלבד משם… וכמה פשוט זה לעבור למרחב נעים של טבע, ואיך הגוף מגיב בהתאם. וכל זה בשעה וחצי…
אז אם גם אתם גדלתם על הביטוי ש”לשבת בחושך, לבד” זה לא טוב. צאו לטבע, בחושך, לבד, ואולי תשנו את דעתכם…
בתמונה: לוחמים הולכים ביער. תגדילו ותתאמצו לראות. ניסיתי לדמות את זה לתחושה של הדבר האמיתי…
