כשהייתי בן 8 גנבתי צעצועים מחבר. לא היו לי הרבה חברים בילדות, היה לי אולי חבר קרוב אחד בכל זמן נתון, ובגיל 8 זה היה החבר שהיה. רגע, אני צריך להמציא לו שם בדוי. בואו נקרא לו חבקוק, מה אכפת לכם. אז חבקוק היה בן זקונים של זוג הורים שקנו לו כל צעצוע אפשרי. עזבו שהיו לו את כל הרובוטריקים הקיימים, זה עוד היה בקטנה (ורובוטריקים היה הדבר המרכזי שהעסיק אותנו בשנת 1987). היו לו צעצועים של סדרות שבכלל לא שודרו עדיין, למשל שליטי היקום (הי-מן). אני זוכר אותנו יושבים שעות מול הפלסטיקים הצבעוניים האלה, מלטפים את שרירי הפלסטיק דרך טייץ הפלסטיק של הי-מן והנמר שלו ו-274 חבריו לארגז.
וקינאתי. נורא קינאתי. ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם שומדבר מזה באותם ימים. אפילו אחרי שהם הבטיחו לי שאם ארשם לחוג ג’ודו הם יקנו לי רובוטריק, זה התגלה כרובוטריק לא מקורי, שבכלל לא קיים בסדרה (הי אמא, מאז כבר סלחתי!). ולחבקוק היה כל רובוטריק בכל תצורה ועם כל כלי נשק. יום קיץ אחד, כשחבקוק הלך להביא לנו במבה, לקחתי חרב פלסטיק אדומה והכנסתי אותה בין כף רגלי לסנדל. בלעתי איזה שני במבה ואמרתי שאני חייב לזוז, וברחתי הביתה. עם כל צעד הקפדתי לחוש שהחרב שם ולא נופלת ברחובות פתח תקווה. סגרתי את דלת החדר שלי, והנה היא: החרב של (הכנס כאן שם של יצור עם חרב. לא זוכר מי זה היה)! אוצר.
בשיטה זו “פילחתי” לו עוד רובה שחור ואיזה גרזן. שימו לב אגב כמה מילים מכובסות יש בסלנג העברי לגזל: דפקתי לו, סחבתי לו, שתיתי לו. לכל דור ודור בישראל יש את הפועל שאומר “גנבתי אבל זה בעצם סבבה”. יום אחד הזמנתי אותו אלי מיד אחרי בצפר. הוא נכנס לחדרי ומיד ראה את כלי הנשק הזעירים. הוא הרי כבר שם לב שהם נעלמו. אבל עד אותו רגע לא חשד בי: כעת הוא היה מזועזע. ניסיתי לגמגם איזה הסבר אבל הוא לקח אותם והלך בזעם הביתה. לא ניסיתי לעצור אותו. כן ניסיתי להבין איזה חלק בנפש שלי גרם לי להזמין אותו אלי טרם הצפנתי אותם איפשהו. כנראה שזה היה החלק שרצה להיתפס.
ילדים גונבים. זה לא חדש, כנראה עתיק מאד. הילדים שלי עוד לא הגיעו לשם, אבל סביר שיגיעו. רוב הילדים גונבים, לפחות פעם אחת, לפחות משהו פצפון אחד. אפשר לדבר על זה בהקשר של שקרים: הפעם הראשונה בה הילד שלך משקר לך היא רגע משמח של קפיצה התפתחותית. ילדך משקר לך רק כשהוא מפנים שאתה והוא שני אנשים נפרדים, ואי לכך קיימת האפשרות שהוא ידע משהו שאתה לא יודע. כך נולד השקר, ואיתו הבדיקה: האם תאמין? גניבה זה כבר השלב הבא בעיניי, כאן הדלתא ביניכם היא לא רעיון אלא חומר. וגם אם הגניבה היא מחבר, היא עדיין פעולה שאנחנו עושים בעיקר מול ההורים שלנו, הם מקור הסמכות המרכזי בחיינו המוקדמים.
אמא של חבקוק התקשרה לאמא שלי. שתיהן היו מזועזעות. אמא שלי עובדת סוציאלית, אין מצב שסתם היתה צועקת עלי. היא הושיבה אותי ואמרה “אני רוצה לספר לך סיפור. היה היו שני ילדים. לאחד היו הרבה צעצועים ולאחד קצת. הילד עם מעט הצעצועים רצה את הצעצועים של חברו, אז הוא גנב לו צעצוע…” בשלב הזה כבר בערתי מבפנים, הייתי אדום פנים ושטוף דמע: “זה לא נכון אמא, הם סתם משקרים!”. כך נפלתי בפח. מאז כבר למדתי על זכות השתיקה, אבל בגיל 8 ראיתי את אמא מצטערת צער גדול, מאוכזבת ממני עמוקות.
טבעי להזדעזע כשילד גונב. אנחנו אוהבים לחשוב על ילדים כעל מאגרי תום וטוהר שיש להגן עליהם מפני העולם, ולפתע הם עבריינים שיש להגן על העולם מפניהם? מהו הצאצא המקולקל הזה? ואיפה שמרנו את החשבונית, אני הולך לדרוש החזר! אבל עם כל הבעסה, זה באמת חלק מההתפתחות. כולל החלק עליו הכביר דוסטוייבסקי במילים, החלק שרוצה להיתפס. יודע כל שוטר, הפושע כבר ימצא סיבות לחזור לזירת הפשע, זו דרכו של עולם. והנה אני חוזר לשם בזכרוני. נזכר באווירת הנכאים ששלטה בבית. זכור לי שמשום מה האורות בבית היו כבויים, כולם היו מדוכדכים עלי. בצר לי פתחתי טלוויזיה, בדיוק נתנו זהו זה. זה היה פרק על אסירים בכלא. הכרחתי את עצמי לצחוק פה ושם אבל הרגשתי שהחיים נגמרו, מחר אני כבר נרקומן ומחרתיים הופה לחד-גדיא. זה לא דובר יותר בבית אבל אני סחבתי את זה. שנים אחר כך העזתי לשאול את הוריי על הסיפור, והסתבר לי שהם שכחו אותו לגמרי. וזו אולי המסקנה הכי חשובה לגבי הורות: נורא קשה לדעת למיין בזמן אמת, אבל 99% מהדברים שמדאיגים אותנו נשטפים תוך חודש בזרם התפתחות הילד, ודברים שנראו גדולים מתגמדים ונעלמים.
זו כמובן לא המלצה לגנוב בלי חשבון, חלילה. זו המלצה להצטרף למעגל הגברים שלי, ושם לדבר בפתיחות ואומץ על זכרונות ילדות, על תקוות לעתיד, על פחדים וחרדות, על סודות מייסרים, וגם על היום יום ששוחק אותנו כמו נייר זכוכית. אני מנחה מעגל אחד ברמת גן, ופותח בימים אלו אחד חדש במודיעין. יושבים שעתיים בשבוע ומדברים על הכל. בוא גבר. בוא תתאוורר. https://rotemalenky.wordpress.com/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/
