חזרתי לחדר הכושר! איזה כיף. פעמיים בשבוע כמו שעון. עושה לי טוב. חבל שהפסקתי. טוב שחזרתי. עם זאת, הביקור בחדר הכושר לא חף מאתגרים. אני לא מדבר על משקולות.
בחדר הכושר שלי יש יחסית הרבה נשים, פחות מחצי מהקהל אבל יותר מרבע, שזה יפה יחסית לחדרי כושר. רובן צעירות, יפות – ובטייץ. הכי נח, אני מניח. אם זה לא ברור, אדגיש שלכל אחת מותר להתלבש איך שהיא רוצה, הבעיה היא לא שלה אלא שלי. ומה הבעיה שלי אתם שואלים?
העין שלי נמשכת מאליה להביט בגוף של אישה שעוברת בסביבה, ובטייץ האפקט מוגבר. כשאני אומר נמשכת מאליה אני מתכוון שאם אני לא מגה-מתרכז בלא לעשות את זה, אני עלול להסתכל על ישבני נשים בטייץ. מוצא את עצמי מתאמץ לא ללטוש מבטים. כי מי רוצה להתאמן כשבוהים בו/בה? כבר קראתי כמה וכמה נשים שכותבות ברשתות שהמבט הגברי הזה (כנראה שזה לא רק אני) מפריע להן לבוא להתאמן בחדרי כושר. לא נעים להזיע על איזה מתקן כשמסתכלים עליך כמו על סטייק פרגית. ואני בטח לא רוצה להיות השמוק שבגללו מישהי מרגישה ככה ומפסיקה (או סתם מתבעסת) לבוא.
אז אני עושה מאמץ ומביט לצד השני. מישהי אחרת מתעמלת שם, ג’ינג’ית גבוהה, היא מזכירה לי מישהי ש… לא משנה, אני נבהל ומביט קדימה. חדרי הכושר כדרכם מלאים מראות, וקדימה יש מראה, ובה משתקפת מתעמלת חדשה, זו היא חדשה או רק הטייץ שלה? טוב, הכי טוב להביט לרצפה. כל פאקינג פעם.
אני חוזר ומדגיש: אני לא בוכה פה על מר גורלי. אף אחד לא מכריח אותי, אני רוצה להתחשב. מה גם שגורלו של גבר שצריך להתרכז קצת בחדר הכושר לא מר אפילו מאית מגורלן של נשים, בהיסטוריה ובהווה. מה שאני כן אומר הוא שזה דורש מאמץ, ושאף אחד לא לימד אותי איך להצליח בזה.
בני אדם להבנתי הם בעלי חיים שמטרתם המרכזית היא רביה. לרוב בני האדם יש מטרות נוספות בחיים, אבל הגוף כמערכת ביולוגית רוצה להתרבות, ואני יכול להעיד כגבר וכמנחה מעגלי גברים שהחוויה הגברית כוללת הרבה רגעים בהם אברי הרביה דורשים ממך לעזוב הכל וללכת להתרבות. החינוך, חוקי המדינה ומקום העבודה הם אלה שגורמים לך להשאר לשבת ולכתוב את המצגת. אבל אצל גברים רבים הגוף תובע מין, כמה פעמים ביום בווליום נמוך וכמה פעמים בשבוע בווליום יותר גבוה. יש מי שמדחיקים, יש מי שמוצאים לזה פורקן אחר ויש גם גברים שנכנעים לזה בכל מיני צורות, חלקן לגיטימיות וחלקן ממש לא.
אנחנו חיים בנקודה בזמן בה ערכים ונורמות משתנים כל הזמן, אף אחד כבר לא יזדקן לתוך העולם בו הוא נולד. ואם אנחנו רוצים לשפר את יחסי גברים-נשים בעולם אנחנו צריכים ללמוד לעשות את זה, רצוי ביחד. נקודת המוצא שלי היא שאני חיה שרוצה מין כל הזמן, שנולדה בחברה בה ראוי שאהיה מרוסן. ייתכן שיש גברים שמתקוממים נוכח המילה “מרוסן”, אבל אני בטוח שליד אחותכם תעדיפו שאהיה מרוסן. ככה זה. ואולי המילה הנכונה היא בכלל מחונך? שהשירים, הספרים, ההורים והמורים יעבירו את המסר שנשים הן אנושיות ממש כמו גברים ושלכל אחת יש את הזכות להתנהל במרחב הציבורי בלי צורך להזהר כל רגע ממבטים מלאי זימה, מהערות דוחות, מידיים נשלחות?
איך אתה עם כל זה, גבר? כועס כשהחוקים משתנים? אולי רואה בעצמך בן ברית לנשים באשר הן? איפה אתה על הסקאלה? מה אומרות עיניך? גם על דברים כאלה אנחנו מדברים במעגלי הגברים, דברים שרציתי לומר, דברים שרציתי לראות, ואולי לא אמרתי, ואולי לא ראיתי. בוא לדבר על זה בפתיחות במעגל הגברים.
