הכל טוסט.
כל פעם ששאלנו אותו מה שלומו, היה עונה הכל טוסט. היו לו חברים קרובים, ידענו. בדיעבד הסתבר שגם להם היה עונה “הכל טוסט”. אולי זו היתה כנות שחיפשה אוזן רגישה, קשובה באמת. כי העולם הפנימי שלו, כך למדנו ממכתב ההתאבדות, היה גהנום. הוא חי בתחושה תמידית של אחד שנשרף מבפנים, כמו פרוסת לחם בטוסטר אינסופי.
אחרי שזה קרה התחלנו לנסות לברר אם היו סימנים מקדימים. בסוף הבנו שהסימנים המקדימים נראו כמו חיים של כל גבר ישראלי ממוצע: אין מקום לרגשות, אין עם מי לחלוק אותם, חולשות ופחדים שהולכים לסודות שמאכלים את הנפש. מתי פוגש גבר ישראלי מישהו שאומר לו שמותר לו לבכות? שזה בסדר להכשל, לוותר, לא לדעת? האם אפשר למצוא שם של גיבור תרבות ישראלי אחד שקידם את המסרים האלה, הביא אותם לפריים טיים, לפוליטיקה, לספורט?
עלינו המלאכה, לגרום לזה לקרות. ידע כל גבר בישראל שיש עם מי לדבר, שמותר לשתף, שאפשר לספר את הכשלונות והחששות ולקבל תמיכה. בואו לטעום מזה. בואו לדבר באמת.